whole_human

6 באפריל 2016

האדם השלם

על נפש פצועה שלא ידעה מרגוע

מדריך זה נכתב מתוך כוונה מעט בידורית, לשמש לכם הקוראים, חומר למחשבה. המדריך כאמור נכתב מתוך הנאה אישית טהורה; אסופה של תובנות ורעיונות אותם חשקה נפשי לחלוק עמכם. אין הוא מתיימר לפלוש אל העולם האקדמי, אלא מהווה את התגלמות המחשבות והחוויות האישיות שלי- בקוד פתוח.
ישנן פעולות או מעשים מהם ניתן להימנע; פעולות שפוגעות ופוגמות בנפש סדירה ובריאה. מטרת המדריך היא להציע כלים קונקרטיים אותם ניתן לנסות וליישם.
כאמור, האנטי תזה לאדם השלם זה האדם הנוירוטי. האדם הלא יציב, הלא סדיר; אדם אשר קל לערערו וקל להתערר. אדם הפועל מתוקף עולמו הפנימי, תחת אפס שיפוטיות כלפי עצמו, הוא הוא האדם השלם. על פי גישת הפסיכולוגיה החיובית, נהוג לכנות מצב חוויתי זה בשם FLOW. "הזרימה היא חוויה סובייקטיבית של קשב גבוה אך לא מאומץ, הנאה ומודעות עצמית נמוכה אשר יכולה להתרחש במשך ביצוע פעיל של משימה מאתגרת".
המדריך יועבר בתצורה של ראשי פרקים, כל פרק יתקוף את מושג שלמות האדם מכיוון אחר.
הנה לכם תמצית תאוריית האדם השלם על פי רוג'רס, נא לקרוא בעיון!

 

האדם השלם על פי רוג'רס

  • פער בין העצמי לבין החוויה- נטיותיו של האדם שונות ממה שעליו לבצע או לחוות

  • פער בין הדימוי הריאלי לבין הדימוי האידיאלי- תפיסת האדם את עצמו בהווה שונה מהתפיסה שהוא שואף אליה

  • פער בין תפיסת העצמי לבין תפיסת החברה- האדם רואה את עצמו באופן שונה ממה שהסביבה רואה אותו

"האדם השלם שואף תמיד למימוש ותיקון עצמי. הוא חש שלם להיות הוא עצמו, מסוגל להקשיב לעצמו- מאחר ואין הוא חושש מאיום או מאיבוד הערכתה החיובית של הסביבה. אדם זה מסוגל לקבל מחשבות ורגשות הנחשבות כשליליות ולהודות בהן. אין הוא פעול באופן קונפורמיסטי, והוא מסוגל למצוא דרכים מגוונות ויצירתיות כשהוא נדרש לכך".

 

מידע

 

אנו חיים בעידן המידע. יום יום אנחנו משוטטים ב"פיד" הפייסבוק שלנו ונחשפים לאותם רגעי היי-לייט פיקטיביים ומיופים של המכרים שלנו; נדמה לנו כי רק אנחנו הם אלה החיים חיים אומללים ונטולי כל ריגוש. הכמות האדירה של המידע אליו אנו נחשפים מייצרת בנו תחושה של החמצה (FOMO). לפיכך, דיאטת מידע עשויה להטיב עם הנפש. להציב מגבלות מידע כאלה ואחרות כמו למשל לשחרר את המכשיר החכם מהישג היד (לא לתת לחתול לשמור על החלב) היא בהחלט טכניקה שעשויה להצליח.

הצפת מידע תורמת לריבוי אופציות ואפשרויות בחירה. פעולת הבחירה מבין האופציות הרבות שואבת מאיתנו כוחות נפשיים וקוגניטיביים רבים; זו גורמת לתשישות נפשית ושכלית. מוטב כי נגלה אחריות רבה אל מול הדברים שאנו נכונים להתלבט עליהם, כלומר לבחור את ההתלבטויות המהותיות. אותן החלטות בעלות השלכות משמעותיות בהן כדאי שנשקיע את מיטב מאמצינו. לגבי החלטות שהן בעלות חשיבות פחותה, גם אם לא תמיד נבחר באופן שהוא אופטימאלי, פוטנציאל הנזק נמוך יותר מהנזק הנפשי והשכלי.

תחושת ההחמצה מעיבה עלינו כשאנחנו לא פועלים ומנצלים לכאורה, הזדמנויות כאלה ואחרות. תחושת ה"מה אם" מותירה בתוכנו חלל ותחושת חסך נצחית. אולם, גם התנהגות קיצונית לכיוון ההפוך היא בעייתית; לפעול למען השארתן של כמה שיותר דלתות פחותות או לנסות לממש כל הזדמנות שנקראת בדרך, מעידה על פזרנות ועל חוסר יכולת להחליט. תפסת מרובה לא תפסת.

המשיכה הטבעית שלנו לרשימות (fortune, forbes), ולרכילויות כאלה ואחרות אף הן פוגעות בנחת ובשלווה. הרכילות והחשיפה להצלחות של אחרים, אלה מנקרות עיניים ומייצרות תחושת חסך יחסית; שימוש בעוגנים קיצוניים מידי עשוי לייצר פער עמוק בין הממשי לבין הפנטזיה, בין הבר-השגה לבין הכמעט והלא סביר שיושג. ההכרה כי יד המקרה היא האחראית להצלחות פנומנאליות היא מנחמת במידת מה. להכיר שלא מדובר בסגולות ובתכונותיו של אדם אלא בעיקר במזל שהביא להצלחות פנומנאליות; כך אנו משמרים את הערך שלנו בעיניי עצמנו.

דוגמא נוספת, היא שוטטות בביוגרפיות כאלה ואחרות מתוך ניסיון להעתיק הצלחות של אחרים, למשל בלינקדאין; שוטטות שכזו עלולה לייצר אי סדירות נפשית. אנחנו נחשפים לקיבולת עצומה של מידע מהן נעדרת כל פיסת חוקיות קוהרנטית; אנחנו מנסים למצוא את ה"מתכון הנכון" בעוד אין הוא קיים במציאות.
במדיה אנחנו נחשפים אך ורק להצלחות ולהרבה מהן. כתוצאה מכך נוצר ייצוג מוטעה את המציאות; זה מרגיש לנו כאילו ההצלחה היא בהישג יד וממש מעבר לפינה; שכולם צולחים בהצלחה, מלבדנו. אנחנו רואים רק את אלה המצליחנים ומנסים להתחקות אחריהם, בעוד הנסיבות בגינן הם הגיעו לפוזיציות כאלה ואחרות הן מורכבות מנשוא ולחלוטין לא ניתנות לכימות, גם לא על ידי המצליחנים בעצמם. עצם ההתעסקות הכפייתית בהצלחה הוא הרסני, ובאופן אירוני, אף עשוי לפגוע בה.

 

תבונה

 

בחלק זה אני הולך להציג את רעיון "הסף האינטלקטואלי הבריא".
אינטלקט מוגבר מידי את המציאות, כלומר הבנה עמוקה מידי של רעיונות כאלה ואחרים עלולים להוות מתכון לאי סדירות נפשית. מרמה מסוימת של העמקה מגיע האדם ל"רובד האלוהי", כלומר התחבטות בסוגיות ובשאלות שהן לא פתירות בהגדרה; כמו למשל, מהי אנרגיה? ומהי משמעות?

~"תזהר שלא תהיה חכם מידי"~

בדומה לחלק הראשון ("מידע"), אין האדם מפנים כי הוא חי במציאות שנעדר ממנה פיתרון קונקרטי אחד. ככל שאנו מעמיקים יתר על המידה ברעיונות ובתיאוריות, כך סביר יותר ויותר כי נגלה עולם אבסורדי נטול כל משמעות והגיון. גילוי שכזה בהגדרתו, מערער את נפש האדם ומייצר תסכול, נפש מלנכולית ודיכאונית.
קשה לנו להתמודד עם האפסיות שבקיום; הריק הקיומי מדיר מאיתנו את רוח החיים והופך אותנו ליצורים אדישים.

אקט החשיבה הוא אקט בזבזני אפילו מבחינה קלורית, גם המוח הרי נדרש למנוחה. להשתדל שלא לשקוע יותר מידי במחשבות בפרט כשאין בכך צורך, היא הגבלה הכרחית. עצם ההימנעות מטיבה עם האדם ו"מטעינה" את מצברי הנפש; את ה"צורך" מתי וכמה לחשוב כמובן שעל האדם לגזור בעצמו, באופן סובייקטיבי ומבוקר.
הגבלת התבונה וניהולה המבוקר הינם פעולות נדרשות. רוחב אינטלקטואלי עשיר ומעמיק מידי, תורם למה שניתן לכנות בתור "הרעלת מידע". סתירות רבות נוצרות ומידע רב מידי שצריך להכיל, צף לו ברחבי התודעה.
תחושת איבוד השליטה על כל התובנות והמידע מתישה ואף מוציאה את האדם מדעתו. בעולם עתיר מידע כעין זה עלינו לגלות מודעות מלאה לגבי המידע אותו אנו "צורכים"; הליך זה חייב שיהיה מבוקר, מאחר ולאדם מגבלות פיזיולוגיות- קוגניטיביות- "סף הכלה".

לבסוף, אדם שלם הוא אדם מקבל. אדם אשר יש ביכולתו להכיל כמה נרטיבים, כלומר מודעות תרבותית וחברתית מפותחת. אדם זה הוא בעל אינטלקט בשל יותר ופחות נגוע ביומרנות הנעורים.
היבריס הנעורים הינו נגזרת של אופי ילדותי. כל נרטיב אנושי שהוא נחרץ ומובהק מידי, הוא במידת מה מעיד על אדם שעוד לא הגיע לידי בשלות. על האדם לשאוף להגיע לאיזון תפיסתי; האיזון הוא הביטוי התבוני הגבוה היותר ומתוקף כך הוא נחלתו של האדם השלם, המקבל והמכיל.

 

אוטומטיות

 

שגרת החיים שלנו מהווה מרכיב חיוני בשמירה על בריאות הנפש. היא מגינה עלינו מפני המדרון החלקלק של ההעמקות המיותרות, ומחברת אותנו אל האינסטינקטים הבסיסיים והטבעיים לנו ביותר. עבודה לשם פרנסה, מזון, אהבה, חברויות וקשרים אנושיים; כל אלה נעשים תחת חסדיה של השגרה. "שגרתיות ייתר" לעומת זאת, היא מתכון למכאניות, לאוטומטיזציה ולניכור מן הסביבה. אדם הלוקה ב"שגרתיות ייתר" הוא אדם ריק מתוכן וחייתי בהתנהגותו במידת מה- כהקבלה לחייה הפועלת על אינסטינקטים, ועליהם בלבד.
המצטיינים באמת, אין הם נופלים קורבן לבנאליות של המחשבה. הם מוצאים את האיזון הדק שבין אינטלקט ראוי לבין שגרה מגנה. האדם השלם, הוא האדם השבוי במידת מה לשגרה, אך לא יותר מידי; אין הוא מערער יתר על המידה, אך בה בעת הוא אינו "אדם ריק". לפיכך, השגרה מגינה עליו מפיזור הדעת, שמירה מחורבן נפשי ומהעמקת ייתר.

"טיסה האוטומטית" היא נגזרת של מודעות נמוכה ומאינטלקט לא מפותח. מכאן, באופן טבעי למדי עולה השאלה- אדם השבוי באופן טוטאלי לשגרה- האם ואיך הוא שונה מהחיה.
האזור במוח אשר אחראי על יצירת הרגלים בבני אדם נקרא בלוטת האצטרובל. ההתנהגות האוטומטית, הלוא היא הביטוי להתנהגות מבוססת ההרגלים שלנו, היא המקבילה החייתית של האדם ה"נאור" ליען בסוואנה. הרגלים, הם בעצם פעולות מותנות ואוטומטיות אליהן אין לאדם מודעות מלאה. היתרון שבהרגל, הוא מעצם היותו פעולה חסכנית מבחינה אנרגטית מאחר ופעולת החישוב לא מתבצעת מראשיתה, אלא צרובה בנו ממש. פעולה המבוססת הרגל מתבצעת ללא מאמץ ניכר.
רוב תפקודו של האדם מבוסס על הרגלים אלו, הרגלים אשר לרוב אין האדם מודע אליהם כלל וכלל. מכאן, שהקו המפריד בין חייתיות לבין התנהגות תבונית הוא המעבר החד שבין האוטומט לבין החשיבה המודעת, ההתעלות העל-הכרתית ששוברת את הרצף האוטומטי.

נושא רגיש ככל שיהיה, התודעה והפיקחון מקבלים ביטוי על תווי פניו של האדם ועל הבעותיו. אפשר להסביר רעיון זה על ידי שימוש ב"ציר החייתיות". טבוע בנו מנגנון אבולוציוני בעזרתו אנו משערכים ואומדים תכונות כאלה ואחרות, גם על סמך הבעה בלבד. אנשים שהם בעלי אינטלקט מפותח פחות, לפחות לפי הסטנדרט המערבי, אלה נראים "חייתיים" בהבעתם, כבעלי חיים חסרי תודעה; המודעות והתבונה כאילו מפיחות מראה מפוקח בהבעת פניו של האדם.
באמצעות מודעות מוגברת ניתן לשלוט יותר בהרגלים, מעצם המודעות אליהם. היכולת שלנו, להתמודד אל מול ההרגלים הכפייתיים שלנו, כלומר לא להישלט על ידי ההרגלים, היא שריר בר-פיתוח. אדם החווה שליטה בהרגליו הוא אדם יציב בעל נפש בריאה. אוננות כפייתית למשל, מעבר לכך שהיא פוגעת בסדר היום, היא מייצרת סלידה ואכזבה עצמית. כששולטים בנו ההרגלים יותר מאשר אנו מצליחים לשלוט בהם, אנו חווים תסכול רב.

 

שיתוף וסביבה

 

שיתוף מוגבר של מידע בקרב בני אדם גם הוא מתכון לאי סדירות נפשית ופוגע בשלמות האדם. כשנחשף האדם בפני זולתו, הוא מביא עצמו לידי מצב של פגיעות. אל לאדם לחלוק במנגינות ראשו בהפקרות. עלינו להגיע לשליטה כמה שיותר הרמטית עם מי, מה ומתי נכון לשתף ולחלוק במחשבות.
דיכוי היצר לשתף, כפי שכל חסימה של אינסטינקט טבעי עשויה להיות לנו קשה, נדרש על אף שהוא אינו נעים. למרות שפעולת ה"לשמור לעצמי" נוגדת את הטבע שלנו, היא פעולה למידה לחלוטין; שריר אותו אנו צריכים ויכולים לאמן. כשנחשפים יותר מידי, בעיקר אל מול האנשים הלא נכונים, אנחנו מחריבים את עצמינו, ודנים את בריאותינו הנפשית לאבדון.

ציפיות גרנדיוזיות של הסביבה מהאדם כנגזרת של תיאורים דקדקנים את נבחי המחשבה, אלה מייצרים רעה חולה בעלת גורל שהוא בלתי נמנע, בסופו יגיע האדם לידי תוהו. האדם המשתף ללא היכר את הסביבה בתהליכי גיבוש רעיונותיו ההיוליים, משתף בעצם את חוסר היציבות שבדעותיו; האדם איתו בחר ה"משתף" לחלוק את עולמו הפנימי, כנראה ויתפוס אותו באור תבוסתני. נוסף על כך, מעצם ידיעת האדם ה"משתף" כי הוא עשוי להיתפס תבוסתני, הוא מוסיף לתחושת החרדה שלו. השיתוף מייצר קרקע לשיפוט וביקורת רעילים אותם ה"משתף" הביא על עצמו!

ככל שאדם מכיר פחות את זולתו, כך גם גדל הסיכוי שייפול שבי לקסמו והערכתו אליו תגבר. אי הידיעה מייצרת מעין מסתורין שהוא בריא לאדם. הסביבה מתעניינת בו וחושקת לפלוש אל עולמו הפנימי, עולם עליו בקנאות רבה הוא שומר. רק הראויים ביותר יכנסו אט אט אל ליבו; המתאימים והנבחרים. גם ה"כניסה" כאמור, תעשה טיפין טיפין. עיקרון הבנייה האיטית; מה שנבנה לאט- נבנה טוב. כך זה גם באהבה; מהר להיבנות מהר להיחרב.

כשמצליח האדם להשתלט על היצר הדוחק בו להגיע לסיפוק מהיר, ומאמץ את עיקרון ה"בנייה האיטית", הוא חווה נינוחות ושלוות נפש; הלוא היא התמצית וחומר מחייתו של האדם השלם. אולם, כששרוי האדם בתודעה של ריצוי סביבתו, הוא מנתב את האנרגיה שלו אל החוץ; עולמו הפנימי מעורער ומתוסכל, והדרך לדיכאון נהפכת קרובה יותר מאי פעם. אדם זה חווה קונפליקטים פנימיים, משבר אישיותי של ממש. זהותו של האדם חומקת ממנו ואף גרוע מכך- היא מתבטלת כליל. על כן, הדרך לאישיות מגובשת בראש ובראשונה נגזרת מתוך יכולתו של האדם לבודד עצמו מהתלות הסביבתית. כלומר, להגיע לידי חופש מחשבתי ולביטחון בהלך המחשבות.

~אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה~ 

על אדם לגלות זהירות וקשב רב לטובת בניית מעגלו החברתי. התחושה כי האדם לא מוקף במעגל אישיותי מתואם לא רק מתסכלת אלא גורמת לרגרסיה אישיותית; סביבה מגדילה ומעצימה היא הכרחית לשלמות הנפש. האדם הוא יצור חברתי והאופן בו הוא תופס עצמו מתהווה מהפידבק הסביבתי. ליבת חברים איכותית, סביבה משפחתית תומכת ובן/בת זוג אלה הם עמוד השדרה של הנפש הבריאה. אומנם אין האדם בוחר את משפחתו, אך ביכולתו לחזק קשרים עם אלו אשר נעים לו במחיצתם.
אדם הבוחר להקיף עצמו בסביבה ממנה הוא מרגיש מרומם, יתכן כי עושה זאת ממניעים של חוסר ביטחון ותחושת הערכה עצמית נמוכה. אדם זה מכניס את עצמו למלכוד; אינטראקציות איתן הוא לא מרגיש שלם, מעבר שהן עושות נזק לעצמו, הן גם מזיקות לסביבתו החברתית; זאת מאחר ומשתמש האדם בסביבתו שלו לשם העצמתו על חשבון האחר.

 

אידיאלים, יופי ואהבה

 

אין להפריז בכוחם ובחשיבותם של האידיאלים השונים. יופי הוא אידיאל ראוי להערכה ואף להערכה הנובעת ממניעים אסתטיים בלבד. אולם, חשוב כי נכיר ביופי כאידיאל הנוצר בידי האדם ומתוקף כך, אידיאל הכפוף לנרטיב האנושי.
מוטב כי לא ננקוט בקנאות או ברצינות מוגברת בהתייחסנו אל מושג היופי, הן כלפי עצמינו פנימה והן כלפי הסביבה- כשופטים וכבוחנים מהצד. אל לאדם להתכחש אל יופי, מאחר ויש בו ממש; נוסף על כך, גם אין להוריד מגדולתו או מההנאה שמייצר היופי, נהפוך הוא. היופי מפיח קסם בעולם ומבטל את הסתמיות שבו. כשהופך היופי לכלי משחק השוואתי או לנקודת ייחוס לערך האדם- כאן נהפך היופי לרעיל ומסוכן. האידיאל, מעצם היותו אידיאל, הוא אינו בר השגה.

בהתמודדותינו עם היופי אנו צריכים למצוא את האיזון הבריא והבונה; כמובן שניתן להכיל את הנאמר על כל אידיאל באשר הוא.
תפיסה גרנדיוזית את המציאות ככלל, מביאה את האדם לידי חוסר סיפוק מתמיד, מאחר ואין הלימה בין הייצוג האידיאלי לבין הייצוג הריאלי. נוסף על כך, כאשר משתמש האדם באידיאלים בתור עוגנים, גם אז סביר שלא יגיע לתחושת מיצוי. ההספק לעולם יראה דל כאשר נעשה שימוש בעוגן המייצג אידיליה. מאחר והזמן הוא המשאב היקר ביותר לאדם, כשאין הוא מרגיש מיצוי את הזמן, זה הופך מאיים עליו. האדם כאילו מפתח "חרדת הספק" המעיבה על צלילות הדעת ועל יכולת התפקוד; האדם, מתוקף חרדתו להספיק, נפגע הספקו.

האדם חייב במציאת איזון בריא של אהבה עצמית. אדם אשר לא מקבל את עצמו, אין הוא יכול לצפות כי סביבתו תקבל אותו. אהבה עצמית, מעבר להשלמה עם המראה החיצוני, היא זו הגורמת לאדם להרגיש ראוי ליהנות ולשמוח. הבסיס לאושר האדם ולסיפוקו מהחיים טמון ביכולתו ליהנות, גם כשאין הוא חפץ בכך.
אדם ערירי אין ביכולתו להיות שלם; אולי הבדידות היא מקור ליצירתיות ולחוכמה, אך בה בעת היא מתכון לנפש קודרת ומתוסכלת.

אדם מוטב שידע להכיל את מחשבותיו ושלא ינסה לדכאן לחלוטין; לדעת לקבל ולהכיר את עצמו לעומק- אל לאדם לפחד מן הבדידות.
כשנמצא האדם לבד עם עצמו פתאום צפות להן המחשבות; אדם שהוא אינו שלם אין ביכולתו לשאת את הסתירות שעולות לנבחי המחשבה, לכן ינסה להשקיטן בכל מחיר; הוא יקיף עצמו באנשים ובעבודה וימצא במשטר שכל יעודו הוא דיכוי המחשבה. על האדם לדעת להתנייד בין סיטואציות חברתיות לבין מצבים בהם הוא לגמרי לבדו, במידה כזו שהוא שומר על איזון מחשבתי בריא, מרגיש בטוח ובשליטה על מחשבותיו ולא נמנע מהן.

כששאיפותיו של האדם גבוהות והוא עוד בראשית דרכו, הרעב הוא בבחינת העדר שלמות; אין הוא ירגיש שלם עד אשר יביא את שאיפותיו לידי מימוש, להוציא את החזון מן הכוח את הפועל. התחושה הלא שלמה כאמור מהווה מעין דלק, שאיפה נצחית להגשמה. קטן יותר הפער בין שאיפותיו של האדם לבין מימושן בפועל, כך גם מתעצמת תחושת השלמות של האדם. אדם בעל שאיפות צנועות וקלות יותר להגשמה, קל לו יותר להגיע לידי שלמות עצמית. הדואליות שבשאיפה היא זו המתניעה את הדיאלקט שבין האדם השלם לבין האדם השואף לשלמות. חלק ימצאו דווקא את השאיפה להגשים ולממש מקור להעצמה אישית; האדם השלם הוא אינו מצב נצחי אלא נקודתי. בכוחה של אישיות פעלתנית ודינמית ובכוחה בלבד, להגיע להיות 'כמעט', אדם שלם.

ולבסוף החשובה מכל, זוגיות. הזוגיות משחקת תפקיד גורלי בנפשו הבריאה של האדם. אדם אשר לא יודע לאהוב ולהיות נאהב הוא אדם בעל מרכיב אישיותי חסר.
האהבה היא דבר למיד; הימנעות מלמידת האהבה היא נטל על נפשו של האדם. לא לדעת לאהוב ולהיות נאהב היא מגבלה תפקודית ממש, בדיוק כפי שיכולות חברתיות ירודות מהוות מוגבלות. לצפות בכל אותם האוהבים והנאהבים בפרט בתרבות כשלנו בה המידע כה נגיש, היא מכאיבה ומעציבה ברמות הגבוהות ביותר. האדם הוא יצור אינטימי- אל לאדם להתכחש לטבעו ולצורך שלו באינטימיות.

 

אינדיבידואליות

 

העולם כולו סובב סביב ה"עצמי", ראיה אגוצנטרית המלווה בהערכה עצמית מופרזת ובשיגעון גדלות, זו מונעת מהאדם לתפוס את סביבתו כיאות. האדם משליך על עצמו את כל מעשיי העולם החיצון כאילו היה מרכז הקיום עצמו. על האדם להכיר בכך כי כל אדם עסוק בעולמו הנפשי והפרטי יותר מאשר בעולמם של הסובבים אותו. הבנה זו את המציאות בכוחה לעזור להתמודד עם הפגם הזה שאנחנו כולנו לוקים בו.

תסמין נוסף הוא "תסביך הפרפקציוניזם". האדם מלכתחילה לא מכניס עצמו אל תוך סיטואציות בהן הוא אינו מרגיש בטוח; הפחד להיכשל מניע אותו מלנסות. בני אדם אשר חוו הצלחות בחיהם מפחדים פחד מוות מלאבד את המקום הראשון. אלה מתמידים להישאר בטריטוריות בהן הם חזקים, ונמנעים מהתמודדות עם נקודות חולשה.
בעולם יש מקום ראוי ולא מבוטל גם למקום השני והשלישי. על האדם להכיר כי לא תמיד הוא יוכל להיות במקום הראשון; הוא גם לא צריך להיות! דווקא החשש לא להיות "הכי טוב" הוא זה הגורם לאדם להפסיד. עד אשר לא משלים האדם את החלל הריק שבתוכו, הנוצר כתוצאה מבריחה מאותן טריטוריות מאיימות, הוא חווה נחיתות ופוביה מהדבר. ברוב הפעמים ימצא האדם כי השד לא כל כך נורא ושההתמודדות עדיפה על פני בריחה, גם בהיעדרה של הצטיינות מפליגה באותו התחום.

בני אדם מדחיקים ונמנעים ממצבים לא נעימים וכואבים. אדם הנמנע מלפתח צדדים בהם הוא מרגיש חסך, ייתכן ובורח אל תוך שגרה כזו או אחרת, כמו עבודה למשל. שנים על גבי שנים הוא אוגר את הכאב, עד שזה פורץ החוצה. כל מנגנון הגנה נשחק וקורס בסופו של דבר; שומה עלינו להתמודד עם הנקודות הרגישות והעמוקות ביותר שלנו, מעצם ההתעמתות יש ביכולתנו לרפא את הפצע. ככל שנתמודד עם פצעי הנפש באמיצות רבה יותר, כך ניתן יהיה לשקמה. דחיית ההתמודדות אולי מטיבה עמנו בהווה, איך אין היא מטיבה עם עמנו בעתיד.

מוטב לצאת מאזור הנוחות הרגעי מאחר ואין הוא אלא פיקציה. מעבר לכך שיציאה מאזור הנוחות היא דבר למיד, היא אף "ממכרת". תחושת השליטה שלנו בעצמנו, הסיפוק מן ההצלחה והעמקת תחושת המסוגלות, היא נדבך קריטי לנפש בריאה.
לבסוף, יכולתו של אדם לגבש את זהותו האישית על סמך הוא עצמו בלבד, כלומר לא להרחיב את זהותו מתוקף החומר, היא קריטית לתחושת השחרור והחופש. "תלות זהותית" בסמל סטטוס כזה או אחר, כמו רכב או אפילו בחפצים סתמיים, מהווה נטל על נפשו של האדם. אדם שהוא חופשי לגמרי ברוחו הוא אדם שלם, ללא כל תלות חומרית.
מסר לגברים, תמחקו את אוסף הפורנו.

FacebookEmailTwitterPinterestWhatsApp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *