cat2

6 באפריל 2016

הסקרנות שהרגה את החתול

על חתול שיצא לגלות את העולם

היה היה פעם חתול קטן ומתוק לו קראו רוטשילד.
בכל פעם שעיניו של רוטשילד החתול הבחינו בעכבר או בג'וק שמתרוצץ לו, אישוניו הארוכים היו מתחדדים והוא היה שואל המבוגרים בקול רם – ״מה זה הדבר הזה? לאן הוא הולך? איך הוא זז כזה מהר? ולמה אני לא מצליח לתפוס אותו?״
ובכל פעם שהמבוגרים ניסו לענות על זרם שאלותיו היו נוכחים לדעת כמעט מיד – מאגר הסקרנות של רוטשילד החתול הוא בלתי נדלה.
מיואשים הם אמרו לו לבסוף – ״ככה זה רוטשילד, פשוט כך; אל לך לשאול כל כך הרבה שאלות… סקרנות זה דבר בריא, אבל רק עד גבול מסוים.״
אך רוטשילד החתול לא היה מסוגל להקשיב. לא היה מסוגל להבין. הוא רק המשיך לשאול עוד ועוד שאלות וסקרנותו רק הלכה ותפחה, לא מתקרבת לעולם לסיפוקה.

אך היה יצור אחד ויחיד שהצליח להשתוות לרוטשילד החתול. יצור, שבאופן מפליא לא התייאש מריבוי שאלותיו ואפילו להפך – אלה היו כמו דלק עבורו.
יריב זה היה למעשה ציפור קטנה וזריזה בשם אדל.
״היי! רוטשילד. מה שלומך שם למטה?״ הייתה שואלת כשהייתה נתקלת בו ברחובות, מתרוצץ לכאן ולכאן.
״בסדר, תודה.״ רוטשילד היה משיב ומשתתק. אדל ידעה שזה רק עניין של זמן עד שיפצה את פיו ויתחיל במזמור –
״אדל! איך את יכולה לעוף כל כך גבוה? לאן את עפה בכלל? ואיפה את ישנה? יש לך בית פה? האם עפת פעם לעננים? האם העננים אכילים? למה השמיים בכלל כחולים?״
חיוכה של אדל הציפור הזריזה היה מתרחב כשהייתה שומעת זאת. שטף של מילים היה פורץ מיד  מפיה, מנוגן במקצב שווה אך באוקטבה אחת גבוהה מזו של רוטשילד החתול.
״הו רוטשילד, הגוף הקליל שלי והכנפיים המהירות גורמים לי לדאות מעלה! ואני עפה לאן שמתחשק לי! מתי שמתחשק לי! העננים לא אכילים… אבל ממש קרים! והשמיים כחולים… בגלל דברים מדעיים מסובכים שאני לא מבינה!״ היא הייתה מצחקקת וממשיכה לענות – ורוטשילד היה ממשיך לשאול.
וכדי להביס את רוטשילד בדו קרב, אדל הייתה מפנה בעורמה את כיוון השיחה לנושא שידעה שהיה רגיש עבורו.
לא פעם ולא פעמיים רוטשילד היה מוצא את עצמו מהלך מאחורי אדל שעות על גבי שעות, עסוק כל כך בשאילת שאלות שלא היה שם לב בכלל לאן רגליו מובילות אותו. וכשאדל הציפור נעצרה במקום והוא הביט קדימה – הבין שהוא ניצב אל מול השערים הענקיים.
בו במקום היה מקפץ בבהלה ובורח משם.
אדל הייתה מתעופפת מאחוריו בעת בריחתו ומקניטה אותו מיד.
״הצדק עימך, רוטשילד החתול! יש לך על מה לפחד! השערים הגדולים רעים ומסוכנים ילדון. מחוץ להם מחכים לך דברים רעים. רעים מאוד! אתה עושה בשכל שאתה בורח! שמעת פעם את המילה אנס?״
רוטשילד מניד בראשו לשלילה ורץ מהר יותר.
״טוב, אז אנס זו מפלצת שנמצאת שם בחוץ ולוקחת ילדות קטנות וחמודות, חוטפת אותן מהבית ואז מפשיטה אותן ו -״
״מיאו מיאו מיאו!״ רוטשילד יילל בקולניות. ״אני לא שומע אותך!״ הוא המשיך לברוח, כשמאחוריו קולות הצחקוקים הגבוהים של אדל מהדהדים.
היא הביסה אותו שוב.
ובכל אותם ימים בהם אדל מדברת איתו על השערים, יש לו סיוטים על הפעם הראשונה בה נתקל בחומות הכבירות והעצומות.
״מה זה?״ הוא שואל בחלום, מוכה אלם מן מימדים של השערים העצומים. ״מה יש מאחורה? איך פותחים את זה? למה זה סגור בכלל? ממה זה עשוי?״
והפנים של המבוגרים הופכים מיד לפני מפלצות מפחידות, והם מרימים את רוטשילד המיילל מפחד ודוחפים אצבע אחת שטנית לפרצופו וקוראים בקול רם וברור –
״לא! אסור!״ וקולם קול מעוות ושבור.
הוא תמיד מתעורר מהחלום בבהלה, ונזכר בעצב כיצד המבוגרים הטיפו לו בבירור.
אסור לו לעבור את השערים. אסור לו לנסות לפתוח אותם, ולגלות את העולם שבחוץ.
הם אמרו לו שזהו עולם מלא ברוע. מלא באנשים חוטאים. במכשולים מסוכנים. בניסיונות שיכולים להרוג אותו. הם אמרו לו שהשערים שם על מנת להשאיר אותו כאן, בטוח. כדי להשאיר אותו שלם ובריא. חיוני. כדי שישרוד וישגשג. כדי שיצליח.
רוטשילד החתול זוכר בבירור כיצד, לראשונה בחייו, פחד.
מאז הוא לא התקרב לעברם.

עד ליום בו רוטשילד היה רעב במיוחד.
״אתה יודע, אני ממש טעימה!״ אדל הקניטה אותו והייתה יכולה לראות ממש כיצד שובל של רוק ניגר מפיו. ״אבל אתה לעולם לא תדע ותטעם, כי בחיים לא תהיה מסוגל לתפוס אותי!״ אמרה בחיוך מתגרה.
רוטשילד יצא מדעתו, פשוטו כמשמעו.
הוא רדף אחריה על ימין ועל שמאל. שועט לעברה על גגות ומתגנב מאחוריה בין השיחים.
הוא רץ וקיפץ וזינק אבל היא תמיד חמקה מבין טפריו. אבל רוטשילד החתול היה מאוד נחוש לתפסה – וממש לא היה מוכן לחזור הביתה שוב בתחושה של אכזבה, על שלא טעם מטעמה של אדל.
הוא המשיך לרדוף אחריה בתשוקה של ממש במדרכות וברחובות העיר, והיה נדמה לו שהוא מצמצם את הפער ממש!
אך בפנייה האחרונה התחוור לו שהשערים הכל יכולים ניצבים מולו.
הוא קפא במקום.
״מה קרה רוטשילד?!״ אדל המשיכה להקניט. ״חשבתי שאמרת שהפעם אתה תתפוס ותנגוס בי בוודאות!״ היא צחקה והתרוממה מעלה. ״מתי תלמד רוטשילד?״ אדל שאלה ונסקה השמימה, ועם כל מטר שעברה פרצופו של רוטשילד החוויר יותר.  ״מתי תלמד שאני יכולה לעשות מה שבא לי, ואתה לא?! תראה!״
היא התקרבה אל השערים ורוטשילד שקשק. ״שום דבר לא יכול לעצור אותי!״ היא נגעה בשערים ורוטשילד חש אימה צרופה. ״תראה!״ קראה שוב, ועפה מעל לשערים. ״אני בלתי מנוצחת!״
״אדל!״ רוטשילד יילל. ״זה מסוכן! תרדי משם!!״
״מסוכן אולי לך, רוטשילד החתול!״ אדל צחקה צחוק גדול ומתגלגל והושיטה את כנפיה אל מעבר לשערים-
ובדיוק אז משהו קרה.
משהו שרוטשילד החתול לא ידע להסביר או להגדיר.
ברגע שלאחר הושטת הכנפיים של אדל –
היא נעלמה. בן רגע.
כאילו עברה מן העולם.
״אדל!!!!״ רוטשילד יילל בקול רם ונכנס לפאניקה מוחלטת. ״מה עושים? מה עושים?״
הוא נע הנה והנה, חג במקומו, וחלפו כמה דקות טובות עד שהחליט לרוץ אל עבר אחד מהבתים ולהזעיק עזרה. אבל התשובה שהוא קיבל הייתה קרה ומנוכרת – ״אין מה לעשות. היא כבר אבודה.״
רוטשילד לא האמין למשמע אוזניו – אף אחד לא הסכים לעזור לחברתו הטובה.
בית בית הוא עבר, מיילל לעזרה. בית אחר בית, דחו אותו ואת בקשתו.
״לך לישון, רוטשילד.״
״זה אבוד.״
״אין מה לעשות.״
״אדל תמיד התגרתה במזל שלה… אל תתגרה בו גם אתה.״
בית אחר בית, תקוותו של רוטשילד לעזרה הלכה ונמוגה. כשהוא יילל בפתח הבית האחרון, כבר היה מכוסה בדמעות וגופו היה קר כקרח.
גם בבית האחרון, סירבו לבקשתו.
מוכה יגון ועצב הוא חזר לביתו באותו ערב, וילל בחוזקה כל הדרך אל השינה.

ואיזה חלום היה לו.
הוא חלם שאדל ניגשת אליו, והוא רץ אליה, ממהר לתפוס אותה.
אבל ברגע שהוא מזנק גופה הופך לגוף מפלצת והיא תופסת אותו ובכוח משכיבה אותו על הרצפה ורוטשילד בטוח – זו המפלצת הזו שאדל סיפרה לו עליה. האנס. או כל מפלצת אחרת עליה שמע מפיה.
אבל אז המפלצת צוחקת, ומתחילה לדגדג אותו.
וכשהוא מתחיל לצחוק ולגרגר המפלצת אומרת לו בקולה של אדל – ״אני צריכה את העזרה שלך רוטשילד! אתה חייב לעזור לי!״
וכשהוא מתעורר הוא נחוש ומלא ביטחון.
הוא מקפץ מהמיטה ובריצה מתקדם אל עבר השערים הגדולים, וכשהוא ניצב מולם הוא מניד בראשו לאישור וצועד לקראתם בשקט –
אבל אז נעצר.
עשרות זיכרונות רעים מציפים אותו באחת. זכרונות של
פחד.
חשש.
כאב.
בריחה.
שחיקה.
הוא נזכר בדברים הרעים שהמבוגרים ואדל אמרו לו על השערים. הוא נזכר בכל השיחות בין בני האדם ששמע בנוגע לשערים. הוא נזכר באדל שנפלה מטה, ונזכר בסירובם העקשני של בני האדם, למרות כל תחינותיו הקולניות.
אין. מה. לעשות.
לפתע הוא חשב לעצמו שיכול מאוד להיות שהסקרנות שלו היא האשמה. היא זו, האחראית למה שקרה לאדל.
יכול מאוד להיות שהמזל הטהור שורר מעליו, והוא פשוט ממשיך להתגרות בו.
יכול להיות שהסקרנות שלו באמת תהרוג אותו. שמה שיש מעבר לשערים הללו, באמת יהרוג אותו.
יכול להיות שאדל כבר מתה.
רוטשילד החתול התכנס בתוך עצמו והצטמרר.
הוא החל להסתובב ונסוג לאחור.
אבל אפילו לעבוד על עצמו הוא לא היה יכול.
כי בסופו של דבר, הסקרנות של רוטשילד גברה על הכל. היא גברה על כל הפחדים והחששות וההרגשות הרעות והשליליות.
גם אם היה פונה לאחור ונסוג, ודאי היה חוזר לכאן לילה אחר לילה, עד שסקרנותו הייתה מוחצת וכובשת אותו, כמו תמיד.
עדיף לגמור עם זה כאן ועכשיו, זאת רוטשילד החתול ידע לומר בנקל.
עדיף לגלות מה קרה לאדל, עכשיו.
רוטשילד התקרב אל השערים, ובעזרת שתי כפותיו דחף אותם קדימה.
הוא היה בטוח שהדלתות יהיו נעולות ושיתקל במבוי סתום עליו לא חשב כלל –
אך מיד נשמע קליק קצר והדלתות נפתחו קמעה.
מוזר. הוא חשב לעצמו. אם הדלתות נפתחות בקלות למה שום דבר לא נכנס או יוצא?
הוא השיב לעצמו בתשובה בוגרת ראשונה – אולי כולם כמוני. מפחדים מדי מהשערים. אולי מי שבחוץ מפחד מהפנים. אולי…
רוטשילד החתול דחף את הדלתות קדימה, ליבו הומה. מוחו עמד להתפוצץ, מרוב כל השאלות שהחלו להיערם.
רוטשילד החתול יצא החוצה, אל אוויר העולם.
בתחילה הוא חושש. צועד באיטיות. אך כשהוא רואה שלא קורה לו דבר הוא ממשיך, צעדיו נמהרים.
הוא נמצא ביער ענקי – שמכיל מאות עצים ואלפי צמחים ופרחים ומליוני יצורים קטנים וזעירים שרוטשילד לא ראה מימיו. כל כך הרבה שאלות מציפות את ראשו הקטן שהוא חייב לעצור בכל כמה דקות ופשוט לנשום אוויר – ולשאוף.
אחרי היער הוא מגיע לאגם גדול – ומיד טובל הוא במים העמוקים – אך מתחרט על כך באותו הרגע ממש. אבל גם כאן הכל מסקרן וקסום ו…
אבל אין שום זכר לאדל. רוטשילד מיילל את שמה. עשרות פעמים הוא קורא לה – לשווא.
אבל זה לא מייאש את רוטשילד החתול, אלא רק להפך. זה מדרבן אותו להתקדם הלאה. להמשיך קדימה. לא לעצור.
כשהשעות והימים חולפים ומסעו של רוטשילד בחיפוש אחר אדל מתארך –  הוא מבין שהעולם שמעבר לשערים הוא עולם שכולו טוב.
האוכל יותר טעים, האנשים חכמים ונחמדים יותר, הנופים עוצרי נשימה, החוויות סומרות לו את כל השערות, הפחדים מועצמים, השמחה כבירה, והעצב… נשכח במהרה!
הוא שומע ונתקל באותן מפלצות רבות ומגוונות עליהן שמע – גנבים, רוצחים, אנסים… אבל איך לומר…
הרוע שתואר לו פשוט מתגמד לעומת הטוב.
ובעצם, נכון יותר לומר שהכל גדול יותר בעולם החיצון. נרחב יותר. עצום.
בכל יום הוא מגלה עשרות דברים חדשים – ולא נראה שקצב הגילויים מאט כלל. נראה לרוטשילד שיש אינספור דברים חדשים לגלות.
ואחת מן התגליות שלו היא גן חיות ענק – שמכיל מאות זנים שונים של חיות מרהיבות ומגוונות…
ובין החיות השונות הוא מוצא אותה.
״נו רוטשילד, מה אתה אומר על כלוב הזהב הנוצץ שלי?״ היא שואלת כשהוא מתקרב אליה, לא מאמין.
״מה זה אדל? איך הגעת לכאן?״ רוטשילד שואל, מזועזע יותר מאשר סקרן.
״אני לא יודעת, רוטשילד! משהו מאוד מוזר קרה לי ברגע שכנפיי הונפו מעבר לשערים… איבדתי את ההכרה וברגע הבא מצאתי את עצמי כאן… קצוצת כנפיים! איזה פחד הרגשתי… אבל עכשיו טוב לי פה, רוטשילד!״ היא טוענת. ״הכלוב מזהב טהור! מאכילים אותי מטעמים! ראית איך השמנתי? אולי אפילו תוכל לתפוס אותי, מי יודע!״
ורוטשילד אומר לה, עיניו מצטערות, ״אבל אדל, את נמצאת בתוך כלוב. כבר תפסו אותך מזמן.״
והיא לא עונה לו, ומבטה מעכיר.
ככה זה בעולם שבחוץ, רוטשילד מגלה. אפשר להיכשל. אפשר לטעות. אפשר לשגות – ולהיענש על כך.
הוא נשאר לצידה של אדל במשך כמה זמן אבל אז מחליט להניח לה לנפשה… הרי ברור שהיא לא רוצה הצלה.
וכעת, לאחר שמסעו הסתיים – רוטשילד החתול מחליט לחזור לביתו.
כשהוא נכנס דרך השערים, אף אחד לא מצליח להבין איך הוא שרד. כולם מוכי אלם.
״זה לא כל כך נורא שם בחוץ.״ הוא אומר לכל המבוגרים הספקנים. ״זה אפילו כיף. כן, יש שם מכשולים קשים ומסוכנים… אבל בזכותם ההצלחה הרבה יותר מתוקה.״
אבל הם לא מאמינים לו. הם מסרבים להאזין לו. הם טוענים, שהרוע שבחוץ נכנס לתוכו וכעת הוא מנסה לפתותם כדי שהרוע יחדור גם לליבם.
רוטשילד החתול לא מבין על מה הם מדברים.
הם כבר משעממים אותו, והוא מתייאש מהם במהרה. הוא לא מסוגל להבין כלל כיצד שאל כל כך הרבה שאלות, אם המקום הזה כל כך דל וחדגוני.
העולם שבחוץ כה גדול ונרחב… הוא לעולם לא יסיים להסתקרן! תמיד עוד תגליות חדשות לגלות. תמיד עוד תעלומות לפתור. מקומות לראות. ספרים לקרוא. חוויות לחוות.
תמיד עוד ללמוד.
העולם שבפנים כה מסוגר וקטן. כה מנותק… רוטשילד מחליט שלעולם לא ישוב אליו.

אך כשהשנים חולפות והזקנה מגיעה, רוטשילד החתול מפר את הבטחתו שלו ומכריח את עצמו לחזור פעם אחת נוספת לביתו הישן, בתקווה לראות אם משהו השתנה.
אולי חלק מהם כבר לא פחדו, לאחר שראו שהוא עזב ושב, מבלי שקרה לו דבר. אולי אחדים מהם,  בודדים, העזו לצאת מעבר לשערים ולחקור את העולם כמוהו.
אבל לא. הם נשארו בדיוק באותו המצב.
בדיוק באותו מצב סטטי.
אז באותו לילה, כשכולם ישנו, רוטשילד החתול הזקן ניגש אל השערים הגדולים וריסס על הקיר כתובת גדולה ויפה שהורכבה מכמה משפטים בודדים.
לאחר שסיים הוא הסתכל על הכתובת הגדולה וייחל בכל ליבו שזה באמת יעשה משהו. הוא ייחל, לכך שהמסר יחדור ולו לאדם או חיה אחת במקום הזה.
כשהוא פתח את השערים בפעם האחרונה, רוטשילד חש לפתע ובפתאומיות את ליבו דואב.
הוא הרגיש את ליבו הולם בחוזקה, והבין –
אלו הם רגעיו האחרונים.
ליבו הפסיק לעבוד, אבל לרוטשילד נשארו עוד כמה שניות בודדות. כמה שניות של סבל נוראי בלתי יתואר, בו הוא יוכל לבצע משהו.
רוטשילד, בכוחותיו האחרונים, פותח לרווחה את השערים הכבירים שהפרידו בין הבפנים לחוץ, וצועד קדימה.
כאשר ארבע כפות רגליו מונחות על הקרקע של העולם הגדול, הוא נותן לעצמו ליפול, חיוך על פניו.

הוא מת, באוויר העולם הפתוח.

בבוקר המחרת, המבוגרים המסוגרים רואים את גופתו של רוטשילד ומהנהנים ואומרים, הנה. הרוע הרג אותו.
הם סוגרים את השערים וקוברים את הגופה שלו ומנסים לנקות את הכתובת שהוא ברוב רשעותו ריסס על השערים, אך לצערם היא עשויה מחומר מיוחד שהם לא מכירים והם נכשלים.
הם מוותרים ואומרים ניחא, הכתובת לא משנה לאיש.

אבל היא כן.
בעתיד הרחוק היא כן תשנה. כעבור עשרות דורות היא תשנה את חייהם של היצורים אשר יוולדו בתוך גבולות השערים.
היצורים החיים רואים את הכתובת הזו ומתייחסים אליה כאל כתב קודש. כאל דרך חיים. הם קמים ומתפללים אליה בכל בוקר ומאמינים בה בכל ליבם.
הכתובת לא שלמה.
נמחקה ונשחקה עם השנים. אבל כשקוראים אותה המסר עובר. כשקוראים אותה, מבינים מה רוטשילד החתול רצה לומר-
״לא הסקרנות היא אשר הרגה את החתול… אלא השער הארור – ומה שנמצא בתוכו…
הסקרנות, היא מה שמונע מכם להיכחד. ״
והיצורים הצעירים שחיו בתוך השערים האמינו בזה בכל ליבם, ובכל יום יותר ויותר מהם יצאו לעולם החיצון וחקרו והסתקרנו עוד ועוד, משאירים את המבוגרים המסוגרים מאחור. הופכים אותם, עם הזמן, למיעוט נשכח.
הסקרנות היא הדבר החשוב ביותר, כך הם האמינו.
תורתו של רוטשילד החתול הטביעה חותם נצחי בעולם זה.
אם תורה זו תשכח, כך גם ישכח עצם הקיום של כל החיים והחושבים.
היצורים הצעירים האמינו בזה,
בכל ליבם.

 

 


אהבתם? תשתפו!
לא אהבתם? תנו ב"לייק" תפרגנו מה קרה?!

FacebookEmailTwitterPinterestWhatsApp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *