the_plague

6 באפריל 2016

המגיפה

לא לבעלי לב חלש

30.12.15
שם: לואיס סנטיאגו.

גבר בן 38 ממוצא ספרדי שעדיין גר עם ההורים.
אמו, דיאנה סנטיאגו, חוזרת מן העבודה בשעה חמש אפס אפס.
היא נכנסת לבית ומיד מתחילה לקטר – מסתכלת על לואיס סנטיאגו במבט מאוכזב.
עוד יום עבר, והוא לא עשה דבר.
היא מטיפה לו. מבקרת. מצקצקת. מאשימה.
לואיס סנטיאגו שותק.
במשך שנים, על פי עדויות, לואיס סנטיאגו שתק, שומר את רגשותיו בפנים. מבעבע אט אט, מזעם. מתבשל בתוכו. מקשיב לאותם המילים. סופג את אותן אמרות חוזרות ונשנות.
לא ידעתי כמה עוד אפשר, הוא מוסר בהודאתו, ממורמר.
לואיס סנטיאגו מבין באותו יום שהוא לא יכול להתמודד עם זה יותר. הוא לא מסוגל לסבול. הוא לא מסוגל להמשיך.
לואיס סנטיאגו קם מהספה בחמש ושש עשרה דקות, ניגש למטבח ושולף מהמגרה סכין קצבים חדה.
כשאימו של לואיס סנטיאגו מתקרבת אליו, ממשיכה לצעוק ולקלל, הוא מסתובב ובאוושת סכין אחת מהירה משסף את גרונה.
דם ניתז לכל עבר, מכתים את הרצפה והקירות. גופת אימו קורסת מטה, ללא רוח חיים.
כשאביו, כריס סנטיאגו, מגיע – לואיס סנטיאגו מחכה לו מאחורי הפינה, בדיוק לצד אימו המנוחה, וחוזר על פעולת השיסוף ברגע בו אביו רואה את גופת אימו – וגופתו שלו נופלת מטה, נחה על גופת אשתו.
לואיס סנטיאגו רוצח את שני הוריו בדם קר.
לואיס סנטיאגו נשאר בדירת הוריו ולא עוזב אותה במשך כמה ימים, רואה טלוויזיה ומשחק בקונסולת המשחקים שהוריו קנו.
הוא טוען כי לא זז מן הכורסא, עד שאחד השכנים התלונן על ריח רע מהדירה, והשוטרים הגיעו.
כשהם פרצו את הדלת ונכנסו פנימה, לואיס סנטיאגו אמר להם באדישות –
״רצחתי אותם כי הם אמרו לי לעשות משהו עם עצמי. לצאת מהבית.״ אמרה שתככב בכותרות התקשורת במשך שישה ימים רצופים.

 

8.1.16
שם: אמילי גרין

צעירה בת 26 ממוצא בריטי צופה בחדשות הערב בשעה שמונה אפס אפס בביתה.
היא רואה את לואיס סנטיאגו מובל למשפט, וצופה מהופנטת בכתבה על רצח הוריו.
בוהה באמרה שנצרבה לעיניה במשך כל השבוע, אותה לואיס סנטיאגו אמר –
רצחתי אותם כי הם אמרו לי לעשות משהו עם עצמי. לצאת מהבית.
אמילי גרין מסתכלת על אמה שמכינה ארוחת ערב. היא מסתכלת על אביה. מבטו קבוע על מסך הטלוויזיה.
בשעה שמונה ושמונה דקות היא מבינה שהמצב שלה לא שונה משל לואיס סנטיאגו. היא מבינה, שגם לה יש את הכוח לעשות זאת.
אמילי גרין קמה מהמקום.
היא ניגשת לחדרו של אביה ומוציאה מהמגירה התחתונה אקדח חבוי.
היא ניגשת לסלון בשמונה עשרים ושלוש ויורה באביה בלי להסס. הירייה הבאה מפלחת את ראשה של אימה. אמילי גרין צופה בה נופלת. מבטה המום. לא מאמין.
כשהמשטרה מגיעה למקום היא לא מספרת להם את האמת. היא לא אומרת שקיבלה השראה ודירבון מלואיס סנטיאגו. היא אומרת ששנאה את הוריה כבר במשך הרבה מאוד זמן. היא אומרת שהם היו צועקים ומשפילים אותה רק בגלל שהיא לא מוצאת עבודה. היא אומרת שהיא רק חיכתה להזדמנות לחסל אותם, שיניחו לה לנפשה.
זה עובד לאמילי גרין. היא מקבלת את הכותרות. הפרצוף שלה מחליף את הפרצוף של לואיס סנטיאגו.
היא קיבלה את חמש עשרה דקות התהילה שלה.

 

30.12.15 עד 2.2.16
שם: זיק שיין

גבר בן 36 צופה בהקלטה, מהופנט.
הידיעה הגיעה אליו ממקור ראשון. היא בידיו, והוא צופה בה לפני כולם. הכוח בידיים שלו. הכדור, נמצא בצד שלו במגרש.
זיק שיין לא מהסס. הוא פותח את הנייד במהירות ומתחיל להקליד – ״צעירים בתחילת חייהם הרוצחים את הוריהם״ ומיד מוחק את הכותרת.
הוא נשען לאחור ומנסה שוב –  ושוב ושוב עד שהוא מסתכל על המסך ומהנהן –
״גל רציחות נערי הכורסא.״
הוא מתחיל להקליד במלוא הכוח, אחוז דיבוק, וכותב שמונה פסקאות מלאות בתוכן על לואיס סנטיאגו ואמילי גרין ודרו פילד ולילך סטילינסקי. כל הארבעה רצחו את הוריהם. כל ארבעת המקרים התרחשו סמוך מאוד, אחד לשני.
המאורע האחרון, שתועד על ידי לילך סטילינסקי דרך מצלמת פלאפון, פשוט סמר לו את כל השערות. בסוף ההקלטה לילך פשוט מגחכת ומחייכת אל המצלמה, מאחוריה גופות הוריה המתים. היא לכדה את הרגע הזה בסטילס, והעלתה לרשת חברתית. דקות אחרי זה, הוא קיבל את הסרטון ממנה.
זיק שיין שלח את הכתבה לעשרה מוקדי תקשורת עיקריים. הוא מצרף את הסרטון.
הכסף יתחיל לזרום בקרוב יחד עם גל שאלות שיופנו כלפיו – אבל זה ממש לא מה שמעניין את זיק שיין. פרסום, מעמד או כסף מעולם לא עניינו אותו, מעבר לצורך הבסיסי שהיה לו בהם.
לא.
זיק שיין פועל את פעולותיו ומבצע את מעשיו –
כי גם הוא נדבק.

 

30.12.15 עד 2.2.16
אתם

אתם יושבים על ספה בסלון/מול מסך המחשב ובוהים בתשדירים שלכם ולא מסוגלים להתיק את העיניים ממקור האור, כמו זבוב שנמשך ללא שליטה לחום.
אתם קמים בבוקר ומיד פותחים את העיתון ורואים את הכותרות –
׳רצח נערי הכורסא׳.
אתם מצקצקים בלשונכם. אתם מראים את הכתבה ליקיריכם ומיד פוצים את פיכם ומביעים את דעתכם על המצב.
אתם ממהרים לבקר:
״מה יהיה עם המדינה הזאת?״
״יש אנשים פשוט לא שפויים!״
״זה הממשלה, הממשלה אשמה! למה הם לא מפסיקים את הטירוף הזה?! כולם שם מושחתים… נמאס!״
אך זו לא הפעם הראשונה שאתם מגיבים כך. לא.
אתם לא מודעים שאמרתם בדיוק את אותם המשפטים כבר מספר פעמים, בתגובה למקרים כמו:
׳שיכחון התינוקות במכונית׳
׳השלכת ילדים לנהר׳
׳רצח נשים קשישות על ידי בעליהן׳
'אונס הנערות בפאבים'
׳עריפת הראשים של דאעש׳
׳העמדה לדין של המושחתים הפוליטיים׳
'זנות הילדים'
׳מסיבות הלופטים וחדרי הסקס שנקנו לילדים על ידי הוריהם׳
ועוד.
התקשורת הופכת אתכם לנשאים של המגיפה.
האם היא מנסה להזהיר אתכם מהנגיף? או שמא היא משתמשת בכם, בשביל להדביק עוד ועוד אנשים?
דבר אחד בטוח.
אף אחד לא חסין.
את/ה הקורבן הבא שלה.

 


אהבתם? תשתפו!
לא אהבתם? תנו ב"לייק" תפרגנו מה קרה?!
FacebookEmailTwitterPinterestWhatsApp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *