that_guy

6 באפריל 2016

הטיפוס

מקרה מוזר על בחור מוזר

 

ספרי לי עליו.

״אתה מכיר את הטיפוסים ההם בבית הספר שתמיד מדברים? מהאלה שלא משנה מה קורה… בין אם זה פעילות כיתתית או טקס או סתם שיעור רגיל – הם נמצאים בקדמה וקולם נשמע הכי גבוה? אתה מדמיין בראש את הטיפוס, נכון? חתיך, כריזמטי אפילו בגיל הצעיר… שובב נורא אבל כל המורים אוהבים אותו… חבר של כולם… תמיד בתפקידים הראשיים בהצגות. אתה מקבל תמונה ברורה, נכון?
טוב, ג'יידן מילר היה ההפך הגמור מזה. ההפך המוחלט באופן הכי קיצוני מהדמות שעכשיו תיארתי לך. אתה מבין למה אני מתכוונת? שתקן, לא מוציא מילה מהפה, וזה בשיא הרצינות. אני לא אגזים בכלל כשאומר שבמשך כל שנות התיכון – לא שמעתי אותו ולו פעם אחת. אני זוכרת איך המורה פנתה אליו בתחילת כיתה י' וניסתה לדובב אותו – אבל הוא שתק במקצועיות של ממש. אחרי כמה ניסיונות כאלה היא ויתרה. אחרי כמה ניסיונות כאלה, כולם ויתרו. הצוות המקצועי והילדים. טוב, זה לא בדיוק נכון לגבי הילדים, כי הם אף פעם לא ניסו. אף אחד לא טרח להסתכל לכיוונו ובטח שלא לדבר איתו. אף אחד לא ידע אפילו את השם שלו, בזה אני בטוחה."

אבל את כן.

״כן…
לא יודעת. היה לי מן עניין מיוחד ולא מוסבר בג'יידן. הוא תמיד היה יושב בפינה, והיה נראה שלא משנה מה קורה בכיתה, תמיד הוא היה מנסה להיבלע בקיר ולא להראות. להיות לא מורגש לחלוטין. וזה הצליח לו. אפילו בתמונות המחזור הוא לא מופיע. כמו רוח רפאים. תמיד כשיצא לי לחשוב על זה אמרתי לעצמי – זה יותר נורא מלהיות זה שכולם מציקים לו. כי לפחות זה שכולם מציקים לו מקבל תשומת לב… אבל ג'יידן מילר? אפס. כלום. וקשה לי להאמין שהוא אהב את זה. כל ילד רוצה תשומת לב. כל ילד.״

וזה באמת היה נכון לגביו?

״כן.
כלומר – אני לא יודעת. זה מה שחשבתי, בכל מקרה… מה שרציתי להאמין בו. סירבתי לקבל את העובדה שהוא איזה יצור זר ומוזר, שהוא שונה מכולנו… ובגלל שסירבתי לקבל זאת – הייתי נחושה להוכיח את זה, איכשהו.
אז בזמן שהילדים האחרים כמעט ולא היו מודעים לקיומו – אני הסתכלתי עליו וחקרתי אותו.
עברתי לשורה האחרונה בכיתה ובהיתי בו מהצד, רואה מה הוא עושה במהלך השיעור. הייתי מתבוננת בו בהפסקות – מנסה להבין לאן הוא הולך. איך הוא מעביר את הזמן. מה הוא אוכל. מה הוא שותה.
העניין שלי בו רק הלך וגדל… וככל שהזמן עבר גדלה בי התחושה הזו… שג'יידן מסתיר משהו בפנים. ולא סתם דבר קטן  – אלא עולם שלם.
אבל בדיעבד – זה מה שקורה כשאתה לא מכיר מישהו, וכשהמישהו הזה לא מעניק לך מידע עליו. הוא נעשה מסתורי ואתה מתחיל לדמיין עליו עלילות ולבנות עולמות.
הוא הופך לפנטזיה – ופנטזיה היא הרי מרתקת.״

איך התוודעת לשם שלו אם הוא אף פעם לא דיבר?

היא צוחקת. ״הייתי צריכה להרחיק לכת כדי לגלות את השם שלו. להרחיק לכת, בשביל תיכוניסטית חנונית, זאת הכוונה.
הסתכלתי ביומן של המורה כשהיא לא הסתכלה, וזה היה השם היחיד שלא זיהיתי.״

לא הקריאו שמות אצלכם בבית הספר?

״אל תהיה מצחיק! ברור שכן. הוא פשוט הרים את היד בתגובה.״

ובאיזה שלב פנית אליו?

״לא בתיכון. בתיכון לא היה לי האומץ. הוא הרי לא היה רק שתקן פתולוגי. הייתה לו את ההבעה הקבועה הזו על הפנים. לא משנה מה הוא עשה ואיך – אפילו בשיעורי הספורט כשהוא התאמץ – תמיד זו הייתה אותה ההבעה. הבעה קפואה כזו, שהייתה מרתיעה בקלות כל ילד שהסתכל עליה. זה היה נראה כאילו הוא עונד באופן תמידי מסיכה… אולי בגלל זה כולם התעלמו ממנו. אולי כולם פחדו…
בכל מקרה… פניתי אליו רק אחרי התיכון והקולג' – כשראיתי אותו ביום הראשון ללימודים שלי באוניברסיטה.
זה לא כזה מפליא שהוא היה שם. כולנו גרנו פחות או יותר באותו האזור. ובכל זאת – הרגיש לי כאילו רצה הגורל להפגיש בינינו, שוב, כדי להשביע את הסקרנות שלי.
ומה שלא היה מפליא בכלל, זה הכיסא עליו הוא ישב – בפינה. מנסה שוב להיטמע אל תוך הקיר, להעלם. אני לא אתפלא אם תגיד לי שג'יידן מילר בכל ימי חיו ישב בפינה בכל הזדמנות אפשרית והפך לרוח.״

אבל הפעם זה לא הצליח לו.

״נכון, כי אני ניגשתי אליו.״

קשה לי לדמיין את השיחה ביניכם.

היא מגלגלת עיניים. ״כי לא הייתה שום שיחה. אמרתי לו היי ושאלתי אם הוא זוכר אותי מהתיכון אבל הוא רק הניד בראשו לשלילה.
ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא התחמק מכל השאלות באותה המיומנות שהכרתי (בטח השחיז אותה עם השנים) והשיעור כבר התחיל.
כשרציתי לפנות אליו אחרי השיעור הוא כבר טס החוצה, כאילו ברח ממני. ואולי הוא באמת ברח – ובכל מקרה זה רק הפך אותו ליותר מסתורי בעיניי.
מאז הוא תמיד הגיע אחרי ויצא לפני – בדיוק של שעון שוויצרי ממש, כאילו תכנן בקפידה איך לא להיתקל בי. זה נמשך ככה תקופה עד שהחלטתי לעשות מעשה.״

הברזת מיום הלימודים.

״רק כדי לארוב לו מחוץ לשער. כדי להתנפל עליו כמו לביאה ברגע שהוא יוצא. לתפוס אותו לא מוכן – ואז להכריח אותו לדבר, אחת ולתמיד.
תאר לעצמך את המבוכה שהייתי חשה אם פתאום הייתי מגלה שהוא אילם!
אבל לא הייתה לי את ההזדמנות לגלות, כי כשהוא יצא מהבניין הוא הלך בכיוון ההפוך משערי הכניסה – ואתה בטח יכול לדמיין מה עשיתי.״

עקבת אחריו.

״ואיזה מעקב זה היה! דרך סמטאות צדדיות ואפלות, רחובות שלא הכרתי עם שמות שאף פעם לא ראיתי… ימינה, שמאלה… כאילו הוא הוליך אותי במבוך! אבל בסופו של דבר הוא נעצר באיזו פינה נידחת ושוממת. אף נפש חיה לא הייתה שם, ובחיי שזה היה נראה שאף נפש גם לא ביקרה שם מעולם.
היינו לגמרי לבד, אני והוא.״

ומה קרה?

״בהתחלה, כלום.
חיכיתי שם איזה רבע שעה טובה… אבל הוא לא עשה שום דבר. רק התיישב על הרצפה עם הגב אליי… ועשה כלום. אבל לא הייתי מתייאשת גם אם הייתי צריכה לחכות ימים. הוא הלך כל כך רחוק ואני חיכיתי כל כך הרבה זמן – אין סיכוי שהייתי חוזרת הביתה בידיים ריקות.״

פחדת?

״לא. אני מבינה למה אתה חושב שפחדתי – גבר צעיר עם ארשת מאיימת… אבל לא הייתי קרובה אפילו לפחד מג'יידן. הרגשתי שאני מכירה אותו, שלא באמת ידעתי עליו דבר… אבל הרי בחנתי אותו במשך הרבה זמן… ואני חושבת שאפשר ללמוד הרבה דרך על אנשים דרך הבעות הפנים ותנועות הגוף… אפילו שעם ג'יידן הגיוון הוא דל, בלשון המעטה.
ובכל זאת, הרגשתי שאני מכירה את גיידן… הרגשתי שאני קרובה אליו.״

אם הוא רק היה מרגיש את אותו הדבר.

היא מחייכת קמעה. ״כן… אני מניחה שאתה צודק. ממש רציתי שהוא יהיה קרוב אליי. שהוא יחבב אותי. מעניין מה זה אומר עליי, שאני רוצה את החיבה של מישהו שזר לי לחלוטין… מישהו שאני זרה לו לחלוטין.
אבל אתה לא יכול להאשים אותי.
במשך כל כך הרבה זמן צפיתי בו…״
היא מושכת בכתפיים.
"אי אפשר שלא להיקשר."

אז מה קרה שם, בסופו של דבר?

היא שותקת לכמה רגעים.
"בסופו של דבר הוא…
הוא קם מהמקום ופתח את תיק הגב שלו – שהיה מנופח, אבל לא מספרי לימוד.
כשהוא פיזר את התכולה שלו על הרצפה לא הצלחתי להבין מה אני רואה – אבל כשהוא הרים את הפריטים אחד אחד… לאט לאט הבנתי.
בהתחלה הוא פשט את בגדיו, לאט לאט – ובחיי, איך שהלב שלי דפק. אבל אז הוא הרים חולצה, צבעונית ממש ולבש אותה, ואחרי זה מכנס שהיה זהה לחולצה…
ואז כובע מחודד, ואז אף אדום, ואז הוא שלף ערכת איפור, והתחיל לצבוע לעצמו את הפנים והידיים בלבן…
ג'יידן מילר, התחפש ל…"

ליצן.

צחוק קצר. "כן, ליצן. אני לא כל כך זוכרת מה היה הרגש העיקרי שחשתי באותם הרגעים… כי היו כל כך הרבה.
מצד אחד חשתי מאוכזבת – כל זה, בשביל תחפושת עלובה של ליצן? זה הסוד הגדול שלו? הייתי בטוחה שאני אגלה באותו היום איזה משהו מדהים! משהו שיאיר לי את ג'יידן מילר באור חדש לחלוטין! משהו שיסביר לי הכול לגביו… משהו אלגנטי – מחוכם.
אבל כל מה שקיבלתי היה –
ליצן.
אבל מצד שני, אחרי שבהיתי בו פעורת פה למשך כמה רגעים, הבנתי שהתגלית הזו היא לא כזאת מאכזבת – ואולי להפך.
ג'יידן מילר, שבמשך שנים הכרתי אותו כשתקן, אנטי חברתי ועוד אלף ואחת תכונות שמייחסים לאנשים מופנים וחבויים לכלים – פתאום התלבש כליצן, והתנהג בצורה שונה לחלוטין.
הוא פצח במופע יחיד.
היה לו מסור מגומי בעזרתו הוא העמיד פנים שהוא מנסר לעצמו את היד, והוא זועק השמימה זעקות אימים, שלוו במוות גרנדיוזי.
הוא התחיל ללהטט כדורים – שניים ואז שלושה וארבעה וחמישה ושישה!
הוא ביצע ריקודים מורכבים, זינוקים באוויר, סיבובים פירואטיים – אני אומרת לך, הוא היה טוב יותר מרקדני הבלט האלו שמתאמנים שנים על גבי שנים!
והקול שלו…!
ג'יידן מילר שלא הוציא מילה מהפה בנוכחות אנשים פצח בשורת בדיחות ארוכה – כל אחת טובה יותר מקודמתה, ואז התחיל לשחק בכל מיני תפקידים שהמציא לעצמו, כל אחד יותר הזוי מהשני – ובכל אחד, קולו הוא שונה ומשונה וייחודי וצבעוני.
אני הייתי כל כך בשוק, שלא הייתי מסוגלת לא לזוז ולא להגיב ולא לחשוב אפילו מחשבה אחת ויחידה.
ישבתי שם ובהיתי בו במשך כל המופע שלו (שנמשך משהו כמו שעה וחצי) והמשכתי לשבת ולבהות גם כשהוא סיים את המופע והתקפל והסתובב לאחור –
והביט היישר לתוך עיניי.

הוא גילה אותך.

"כן. ובאותם הרגעים אני והוא התנהגנו באותו האופן – מביטים אחד על השנייה, לא זזים. לא פועלים. כמו איילים שרצים לתוך כביש מהיר ורואים מכונית טסה לעברם."

וככה נשארתם?

היא נאנחת. "עד שהוא זז. עד שהוא התחיל להתקרב אליי, והבעתו חוזרת עם כל צעד להיות ההבעה הקפואה שהכרתי ולמדתי.
וכשהוא נעמד מעליי, איתן, והביט בי במבטו החודר מלמעלה –
אז, רק אז, פחדתי.
'ראית את הכל?' הוא שואל אותי, ואני מהנהנת, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.
הוא התחיל לשאול אותי עוד שאלות כמו מה בדיוק ראיתי ומה אני עושה פה ואם עקבתי אחריו בעוד פעמים, ואני מצאתי את עצמי מגיבה לו רק בלא וכן דרך תנועות הראש, והחוויר לי שפתאום התפקידים שלנו התחלפו – ופתאום מחשבה חלפה לי בראש.
מה אם ככה הוא הרגיש במהלך כל השנים?
רציתי לשאול אותו, להגיב… אבל בחיי שלא הייתי מסוגלת לדבר. כאילו אם אוציא מילה מהפה, הוא יבלע אותי בחיים. כאילו אם אדבר – הדבר הנורא מכל יקרה."

אבל לא דיברת, ובכל זאת הרע מכל קרה.

"כן. הוא אמר לי – 'הלוואי שלא היית רואה.' ואז פתח את התיק שלו והוציא משם את המסור מהגומי.
אבל איכשהו – הוא כבר לא היה עשוי יותר מגומי.
בלי לומר שום דבר הוא רכן קדימה וריתק אותי למקום ביד אחת – עם כוח שלא האמנתי שיוצא ממנו – והתחיל לנסר לי את היד, כמו שעשה לעצמו במופע.
ואני זעקתי זעקות אימים, מתחננת למישהו שיבוא לעזור לי – אבל כמו שכבר אמרתי, המקום הזה היה נידח. עקבתי אחריו, למקום מושלם לרצח."

ואולי הוא ידע שאת עוקבת אחריו. אולי הוא תכנן את הרצח שלך.

"אני לא חושבת. ג'יידן מילר היה הרבה דברים, אבל לא רוצח.
כשהוא ניסר לי את היד וצפה בי מדממת למוות, ראיתי את המבט שלו – וזו לא הייתה אותה הבעה קפואה.
לא. זאת הייתה הבעה מצטערת. צער כנה ותמים. כמו של ילד.
ואני ניסיתי להבין, לפני שעברתי מהעולם, למה שג'יידן מילר יעדיף להרוג אותי, ולא לתת לסוד שלו להתפרסם?"

הוא עבד כל כך קשה כדי להיות מישהו מסוים. אולי הוא לא רצה שהעבודה תרד לטימיון.

"אני בספק אם התשובה פשוטה כל כך. וגם אם כן – אני ואתה לא נדע אותה לעולם, לא משנה כמה ננתח וננסה לפרש את הסיטואציה, לא כך?
אז אולי, עדיף שפשוט נניח לו."


אהבתם? תשתפו!
לא אהבתם? תנו ב"לייק" תפרגנו מה קרה?!
FacebookEmailTwitterPinterestWhatsApp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *